fbpx

מאמרים

article icon
שאלה מעניינת, ואולי אפילו חשובה, לפחות בהקשר הצנוע של הוצאת ספרים. שיקול מרכזי בעד: המתרגמ/ת שותפ/ה למעשה היצירה. יש גם שיקולים נגד, ומשחק כוח, כמו תמיד
ג׳ניפר קרופט (מדף המתרגמת באמזון)
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

האם שם המתרגם צריך להופיע על הכריכה?

ג׳ני קרופט היא סופרת ומתרגמת. בין השאר, תרגמה את ספרה של זוכת פרס נובל הפולנית, אולגה טוקרצ׳וק, לאנגלית. אחר כך חוללה סקנדל. או לפחות מיני-סקנדל. היא התאכזבה לגלות ששמה לא מופיע על הכריכה. תאמרו: ומה בכך? קרופט חשבה שזה לא ראוי. חשבה וגם צייצה בטוויטר. ״אני לא מתרגמת יותר ספרים בלי השם שלי על הכריכה. לא רק שזה לא מכבד אותי, אלא שזה גם מונע מידע מהקוראים, שצריכים לדעת מי בחר את המילים שהם עומדים לקרוא״. הציוץ צוייץ בספטמבר של השנה שעברה. בפברואר היתה כתבה בניו יורק טיימס. בשבוע שעבר נוסף לה מאמר תמיכה של בעלת הטור פמלה פול. גם היא סבורה ששמו של מתרגם צריך להופיע על הכריכה. 

הספר בתרגומה של ג׳ני קרופט

האם צריך? שאלה מעניינת, ואולי אפילו חשובה, לפחות בהקשר הצנוע של הוצאת ספרים. שיקול מרכזי בעד: המתרגמ/ת שותפ/ה למעשה היצירה. אין שלום עליכם בעברית בלי י.ד. ברקוביץ׳. או לפחות, אין את טוביה שאני הכרתי בילדותי. יש טוביה אחר. נאמר, טביה בתרגומו המעודכן יחסית של דן מירון. טביה שיש לו קסם משלו, אבל קסם אחר. ברקוביץ׳ היה יותר ממתרגם, ותרגומו של מירון רק מוכיח את העובדה הזאת, ומוסיף עליה. מכיוון שלא קראתי את טוקרצ׳וק, לא בפולנית ולא באנגלית, קשה לומר עד כמה תרמה קרופט ליצירה, ועד כמה החסירה ממנה. אבל טענתה עומדת: טוקרצ׳וק באנגלית היא יצירה המשותפת למחברת ולמתרגמת.

זה היה השיקול בעד. אפשר להוסיף לו קומה ולשאול, למה לא? למה לא להוסיף את שמה של המתרגמת על כריכת הספר? הנה, כאן מתחיל השיקול נגד, ויש לו שני סעיפים: סעיף ראשון – היצירה היא של המחבר, ולא היתה מתקיימת בלעדיו. מתרגמים באים והולכים (את טביה של שלום עליכם תרגמו לעברית חמישה מתרגמים שונים), אבל המחבר הוא המחבר. אנחנו לא קוראים ספר של ברקוביץ׳ או מירון, אלא של שלום עליכם. אנחנון לא קוראים את גאווה ודעה קדומה של המתרגמת עירית לינור, אלא של הסופרת ג׳יין אוסטין.

אהה – הנה דוגמה מעניינת. על כריכת גאווה ודעה קדומה בתרגומה של לינור (בהוצאת כתר) דווקא מופיע שם המתרגמת. כך, שלא כמו במקרה של התרגומים הקודמים לעברית, של שושנה שרירא, אהרן אמיר וטלה בר. למה לינור כן והם לא? נדמה שהתשובה מובנת: לינור מפורסמת בקרב הקוראים לא פחות (ואולי יותר?) מג׳יין אוסטין עצמה. לינור על הכריכה, או כך לפחות אני מניח, משום ששמה מוסיף לסיכוייו של הספר להימכר. לא שיקול אמנותי, אלא שיקול מסחרי.

הנה, אנחנו חוזרים לשיקול נגד: אם שם המתרגמת פוגם בסיכוייו של ספר להצליח, המוציא לאור יבכר שהשם יופיע במקום מוצנע. נשאל: האם שם המתרגמת פוגע בסיכוייו של הספר להצליח? התשובה היא כנראה שקצת כן, או כך לפחות נהוג להניח בתעשיית הספרים, בישראל ובאמריקה. מדוע הוא פוגע? יש לזה שתי תשובות. קצת טפשיות, אבל בכל זאת משפיעות.

האחת – קוראי ספרים מעדיפים ספרות מקור, שנכתבת בשפה שאותה הם קוראים. זה נכון במיוחד באמריקה – ובאנגלית (האמריקאים נוהגים להדחיק את העובדה שישנם לא-דוברי-אנגלית בעולם). זה נכון, אם כי קצת פחות, בישראל, שתושביה ריאליסטים מספיק בכדי להבין שג׳יין אוסטין לא כתבה בלשון הקודש. במילים פשוטות: נוח לקוראים לחשוב שהם קוראים ספר בשפה שלהם. אם כותבים ״אולגה טוקרצ׳וק״ על הכריכה, הקוראת האמריקאית עשויה להניח שאולגה זו כותבת באנגלית. אם מוסיפים לה את ״תרגום: ג׳ני קרופט״, מטיחים בפניה את זרותו של הספר. מן הסתם, יש קוראים שיעדיפו את הזרות, שמחפשים את הזרות. ובכל זאת, הניסיון מלמד שיותר קוראים מעדיפים את המקור.

זו סיבה אחת שלא לכתוב את שם המתרגם על הכריכה. הסיבה השנייה היא שספר, ברוב המקרים, הוא יצירה עם בעלת בית אחת, יצירה של סולן. הרוקי מורקמי הוא סולן. דוד גרוסמן הוא סולן. יוכי ברנדס היא סולנית. הקוראים מחפשים את הסולו. הם לא באו לשמוע מקהלה. המו״לים מספקים להם סולו. אם הספר נכתב בשפת המקור, זה קל. יש רק סופר, ורק שמו מתנוסס על הכריכה. אם כי, גם במקרה הזה אפשר היה להוסיף שמות על הכריכה (נאמר, שמו של העורך של גרוסמן, או שמו של העורך של ברנדס). אם הספר הוא תרגום, התמונה נעשית מורכבת. ובכל זאת, רוב המו״לים מעדיפים להותיר את הסולנים לבד על הבמה. באתם לקרוא את מורקמי? קבלו אותו. את מרגרט אטווד? קבלו אותה. מתי חורגים מהכלל הזה? כשעירית לינור מתרגמת. כלומר, כאשר יש מתרגם ששמו עשוי להועיל למכירות.

וכמובן – זה לא רק עניין הסיוע למכירות. זה גם עניין הכוח לדרוש. ללינור יש כוח להתנות את התרגום שלה באזכור שמה על הכריכה (אינני יודע אם עשתה זאת). או שתבליטו, או שאקח את התרגום שלי להוצאה אחרת, מפרגנת יותר. אולי גם לג׳ני קרופט יש כוח כזה. קשה לי לקבוע. אחרי כתבה בניו יורק טיימס, ועוד מאמר מפרגן, וגם עצומה שהתארגנה בדרך, אולי גם קרופט היא כבר חזקה מספיק ומוכרת מספיק בכדי שיהיה כדאי לכלול את שמה על הכריכה. אלא שזו לא תהיה קביעה עקרונית שמגיע למתרגם להיות על הכריכה. זו תהיה קביעה ממוקדת שנוגעת למתרגמת מסויימת בהקשר מסויים.

ומה עם הקביעה העקרונית? נציע שגם כאן, בסופו של דבר, מדובר במאבק כוח. אם כל המתרגמים יסרבו לתרגם בלי להיות על הכריכה, אזי למו״לים לא תהיה ברירה אלא לכלול אותם על הכריכה. ומצד שני, אם יתברר שהשם על הכריכה באמת פוגע במכירות, כפי שהמו״לים מעריכים, אזי יתורגמו פחות ספרים, ולמתרגמים תהיה פחות פרנסה.

זו תהיה אירוניה מצערת. למתרגמים תהיה פחות עבודה לא משום שהמו״לים סירבו לשים את שמם על הכריכה – אלא דווקא משום שהסכימו לשים את שמם על הכריכה.

*

כבר האזנתם לפודקסט של הקיפוד והשועל? הנה כל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם. מוזמנות ומוזמנים:

 

פסק דין ההפלות: האם השופטים השתגעו?

מיכה גודמן, מה הטעם להתפלסף? 

למה מדינות יוצאות למלחמות?

יובל נוח הררי, אפשר למנוע מלחמות?

ככה עושה מדינה יהודית?

עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים? 

 

 

הקודמים

נעה ידלין, לפרופסורים למנהל עסקים יש נשמה?

שיחה עם הסופרת נעה ידלין, על הדיוק האכזרי של ״סטונר״, על ילדים שגונבים את ההצגה בספרות, על כתיבה נשית, על מה היא חושבת כשהיא קוראת טוקבקים, על מה היא מסרבת לחשוב כשהיא קוראת ביקורת, על מתי נמאס לה מהספרים של עצמה (זה עוד לא קרה), ומתי הבינה שהיא צריכה לשבת זקוף (זה דווקא כן קרה)

להמשך »

ספרים ״משני חיים״. יש דבר כזה

״רעש״ מחייב ריכוז, מהסוג שנדרשים לו כל מי שרוצים לנהל את ענייניהם עם קצת פחות ״רעש״. כמה מהעניינים שמופיעים בו הם חזרה, כולל פיתוח, על רעיונות מהספר הקודם. במקום ״לינדה״ ישנו הפעם ״ביל״, אם לא הבנתם את הלקח של לינדה, כהנמן, סיבוני וסאנסטיין ישמחו להסביר לכם למה קשה כל כך להבין – ולהפנים – את הלקח של לינדה

להמשך »