כל המאמרים

לפעמים נדמה שהדיון על השחיקה בהרגלי הקריאה החל פחות או יותר עם המצאת מכונת הדפוס. לרגע אחד אפשר היה להתפעל ולשמוח מכך שכולם יכולים לקרוא, ומייד אחר כך החלה הדאגה: מה יקרה כשיימאס להם לקרוא? האם כבר נמאס להם לקרוא? האם העולם ידרדר בגלל שנמאס להם לקרוא? מהר שכחנו שרוב הזמן, רוב האנשים, לא ידעו לקרוא. שרוב הזמן, ברוב המקומות, לא היה מה לקרוא. מהר שכחנו, שהקריאה של כלל האנשים היא המצאה יחסית מאוחרת, שאולי אי אפשר בלעדיה, ואולי אפשר, ואולי נדרדר בלעדיה, ואולי לא נורא.

נתקלתי בחודשים האחרונים בשני עניינים שהתחברו לאחד. הראשון – שיחה ברדיו עם הבעלים של צומת ספרים, אבי שומר. היא חוללה סערה קטנה, משום ששומר אמר שני דברים. הראשון – הוא אמר שבישראל יוצאים היום בעיקר ספרים ״ממומנים״. קרי, ספרים שלא המוציאים לאור מימנו את עלותם, אלא הסופרים עצמם או מי מטעמם. השני – הוא אמר שהמצב הזה לא נראה לו טוב, ושבכוונתו להגביל באופן כזה או אחר את הכניסה של ספרים ממומנים לרשת הספרים שהוא עומד בראשה.

הידיעה על מותו של מתי כספי, הצפוי ובכל זאת צובט, נקלטה בטלפון כמה דקות לפני הטיסה. טוב שזאת הייתה טיסת אלעל. טוב שבערוץ הבידור לנוסעים הייתה גם רשימת שירים שלו. לא ארוכה, לא מספיקה אפילו מרומא עד תל אביב. ובכל זאת, מספיקה כדי להשתתף, בטח עם רבים אחרים, בשעה של זיכרון משותף, יקר. זיכרון אוהבי שיריו

הפרק המואזן ביותר בפודקסט של הקיפוד והשועל הוא הפרק ״אבשלום אליצור, מהם החיים?״. עכשיו נסייג: זה הפרק המואזן ביותר בשמיעה. הוידאו מספר סיפור אחר

רק במקרה יצא, ששבוע אחרי שעלתה בנטפליקס מיני-סדרה קצבית על הבחירה בגארפילד לנשיא, על ההתנקשות בחייו, על מותו המיותר, הגעתי למקום שממנו מתחיל הסיפור הזה

אירחנו שני היסטוריונים לשיחה על רצח רבין. עברו שלושים שנה, וזה זמן מתאים לשיחה.
מה אמרו? שניהם אמרו שכן. שניהם אמרו שרצח יצחק רבין הוא האירוע החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל.