איך מסכמים שנה? צירפתי כאן טבלה. יש בה שש עמודות. בעמודה השמאלית, שמות של ספרים. אלה תשעת ספרי העיון המומלצים של שני העיתונים החשובים בארה״ב, בצד השמאלי, ניו יורק טיימס, בצד השמרני, וול סטריט ג׳ורנל. רק שני ספרים מופיעים בשתי הרשימות
מעת לעת אני חוזר לשמות של ספרים, בדרך כלל, כאשר יש התלבטות ביחס לשמו של ספר חדש. ועכשיו אני מתלבט עם שני כותבים על שני שמות. ספר אחד על היסטוריה ישראלית, ספר אחד על כלכלה התנהגותית
על מה ולמה הדיון הזה? הוא מתחיל ממצוקה. זו מצוקתו של האדם הקורא בעולם של שפע גדול. מי שמנוי לשירות כמו נטפליקס מכיר את המצוקה גם מהעולם של הצפייה. מרוב אפשרויות נגמר הערב בלי שרואים שום דבר. או שבוחרים אקראית ונופלים על הדבר הלא נכון
ג׳סי פרס, מחבר הספר החדש שנית לא תיפול, הוא לא הטיפוס של לעשות רעש, או להפריע לשכנים. אין לפרס תוכנית טלוויזיה, הוא לא מוכר ברחוב, הוא לא עושה פרובוקציות כדי לזכות בתשומת לב. הוא יודע לספר סיפור, אבל מתרחק בדרך כלל מהצהרות בומבסטיות. הנה – ניסיון להתניע שיחה בלי טריקים. ניסיון לשכנע אתכם לחשוב על משהו שצריך לחשוב עליו, בלי להיכנס לבהלה
מיקבריץ, מודע מאוד לצל הארוך שמטיל טולסטוי על דמותו של קטוזוב, נתן לספרו את הכותרת ״קוטוזוב: חיים של מלחמה ושלום״. הוא מנסה לזקק את האמת ההיסטורית מהמיתוס של קטוזוב
זה יהיה ספר טוב. אין ספק שאקרא אותו. איך אני יודע שיהיה טוב? כי כותבו הוא איש מיטיב חשוב ומיטיב כתוב. זה יהיה גם ספר לא טוב. לא הכי טוב שנתניהו יכול לכתוב.
למה לנו, הישראלים, אין מסורת עשירה ותוססת, של כתיבת ההיסטוריה שלנו, של קריאת ההיסטוריה שלנו? הרי לא חסרות דמויות לכתוב עליהן. לא חסרה היסטוריה. באופן כללי, היתה בינינו הסכמה: חסרים בישראל היסטוריונים שיודעים לכתוב. לא שאין – יש כמה. אבל הם מעטים
יהיה מעניין לראות את התאחדות המו״לים תובעת את עיריית תל אביב בדרישה להסיר את כל הספריות הקהילתיות. אבל מצד שני, זה יהיה גם קצת עצוב. מה בדיוק האלטרנטיבה? שתושבים יקנו פחות ספרים, כי אין איפה לשים אותם אחרי שסיימו לקרוא אותם?
