writer

הסיכום שלנו לכבוד פרק המאה, נקודת ציון שכמעט מחייבת לעצור לרגע ולהתבונן לאחור

קשה לבדוק במדויק את הטענה הבאה, אבל ככל שבדקתי אותה ברפרוף היא כנראה נכונה: פעם זה לא היה כך. פעם הקהל הישראלי לא היה מנותק כל כך ממה שחשוב ומרכזי בעולם היצירה העולמי

כשהאריס מציגה רשימת חמישה ספרים אהובים (והיא עשתה זאת לפני כארבע שנים, כאשר נכנסה לנעלי סגנית הנשיא), לא צריך לשאול ״למה דווקא את אלה היא אוהבת״ אלא לשאול ״למה דווקא את אלה היא מציגה לראווה״

צעקה קמה כאשר הממשלה הודיעה על כוונה לקצץ בתקציב הספריות הציבוריות. אנחת רווחה נשמעה כאשר הקיצוץ הפך לתוספת תקציב, אם כי לתוספת נוספו גם כמה שינויים בדרכי חלוקת הכסף, שיש להם משמעות. וכל זה כמובן קרה במתכונת המוכרת של טייס אוטומטי: הממשלה החליטה את מה שהחליטה ולא לגמרי ברור מדוע, המתנגדים התנגדו להחלטה, וגם כאן לא לגמרי ברור מדוע, ההחלטה שונתה בעקבות הביקורת, ושוב – מי יודע מדוע.

רק הגעתי, אבל מספיקות שלוש פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה-לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.

לכאורה, זה בסך הכל דף ברשת, דף לדפדוף, לגלגול, לצפייה. למעשה, זו הסחת דעת. במקום לקרוא ספר, אפשר לבלות שעות – את השעות שאפשר לסיים בהן ספר – בבהייה בדף החדש: כל הספרים המומלצים של ניו יורק טיימס מאז שנת 2000.

רוצים לראות איך נראית עבודה על כריכה של ספר? המאמר הזה הוא לא בדיוק מאמר. הוא מצגת של כריכות. מראשונה ועד זו שנבחרה

למודל החדש יש כמובן כמה חסרונות. ראשון שבהם, הקושי שהוא מייצר להבחין בין ספרות טובה לספרות גרועה. פעם היה מקובל שספר משולם הוא כנראה ספר גרוע (אחרת היה נמצא מי שיוציא אותו ללא תשלום). היום המצב כבר אינו כזה. כמה מהספרים הטובים ביותר שיצאו בישראל בעשור האחרון היו ספרים משולמים

הנה, על קצה המזלג, דילמה של כותבים, של עורכים ושל מו״לים. אולי גם דילמה של קוראים. לכמה עמודים יש לכם סבלנות? מתי תרגישו שהספר ״ארוך מדי״ ולכן תוותרו עליו, או ״קצר מדי״, מה שנותן לכם תחושה של מוצר חפיף, של ניסיון לגרום לכם לרכוש משהו בלי לתת תמורה הולמת. ספר של עמוד – תרכשו? כנראה שלא. ספר של עשרה עמודים? של חמישים? של שמונים? ומה עם ספר של 600 עמודים?

קריאה היא דבר חשוב, ברמה האישית והלאומית. מבחנים משווים הוכיחו שההכנסה לנפש גבוהה יותר במדינות שבהן יותר מבוגרים מגיעים לרמות הגבוהות ביותר של מיומנות קריאה. מחקרים הוכיחו, שמי שלא קוראים היטב בגילאים הצעירים יתקשו להשלים את הפער בגילאים המאוחרים יותר. המסקנה ברורה (ברמה האישית והלאומית): ודאו שהילדים קוראים בגיל צעיר

ההרהור הזה איננו ייחודי לספר מסויים. הוא משותף להרבה ספרים. הוא נוגע לשאלת הבועה התרבותית שבה בני אדם נוטים לכלוא את עצמם, בעיקר בתקופות של עימות אידיאולוגי

אוהבי ספרים הם אוהבי ספרים בכל מקום. הם אוהבים לקרוא ספרים, ואוהבים להרגיש ספרים, ואוהבים נוכחות של ספרים, ואוהבים להיות מוקפים בספרים

איך מסכמים שנה? צירפתי כאן טבלה. יש בה שש עמודות. בעמודה השמאלית, שמות של ספרים. אלה תשעת ספרי העיון המומלצים של שני העיתונים החשובים בארה״ב, בצד השמאלי, ניו יורק טיימס, בצד השמרני, וול סטריט ג׳ורנל. רק שני ספרים מופיעים בשתי הרשימות

מעת לעת אני חוזר לשמות של ספרים, בדרך כלל, כאשר יש התלבטות ביחס לשמו של ספר חדש. ועכשיו אני מתלבט עם שני כותבים על שני שמות. ספר אחד על היסטוריה ישראלית, ספר אחד על כלכלה התנהגותית

על מה ולמה הדיון הזה? הוא מתחיל ממצוקה. זו מצוקתו של האדם הקורא בעולם של שפע גדול. מי שמנוי לשירות כמו נטפליקס מכיר את המצוקה גם מהעולם של הצפייה. מרוב אפשרויות נגמר הערב בלי שרואים שום דבר. או שבוחרים אקראית ונופלים על הדבר הלא נכון

ג׳סי פרס, מחבר הספר החדש שנית לא תיפול, הוא לא הטיפוס של לעשות רעש, או להפריע לשכנים. אין לפרס תוכנית טלוויזיה, הוא לא מוכר ברחוב, הוא לא עושה פרובוקציות כדי לזכות בתשומת לב. הוא יודע לספר סיפור, אבל מתרחק בדרך כלל מהצהרות בומבסטיות. הנה – ניסיון להתניע שיחה בלי טריקים. ניסיון לשכנע אתכם לחשוב על משהו שצריך לחשוב עליו, בלי להיכנס לבהלה

מיקבריץ, מודע מאוד לצל הארוך שמטיל טולסטוי על דמותו של קטוזוב, נתן לספרו את הכותרת ״קוטוזוב: חיים של מלחמה ושלום״. הוא מנסה לזקק את האמת ההיסטורית מהמיתוס של קטוזוב

זה יהיה ספר טוב. אין ספק שאקרא אותו. איך אני יודע שיהיה טוב? כי כותבו הוא איש מיטיב חשוב ומיטיב כתוב. זה יהיה גם ספר לא טוב. לא הכי טוב שנתניהו יכול לכתוב.

למה לנו, הישראלים, אין מסורת עשירה ותוססת, של כתיבת ההיסטוריה שלנו, של קריאת ההיסטוריה שלנו? הרי לא חסרות דמויות לכתוב עליהן. לא חסרה היסטוריה. באופן כללי, היתה בינינו הסכמה: חסרים בישראל היסטוריונים שיודעים לכתוב. לא שאין – יש כמה. אבל הם מעטים

יהיה מעניין לראות את התאחדות המו״לים תובעת את עיריית תל אביב בדרישה להסיר את כל הספריות הקהילתיות. אבל מצד שני, זה יהיה גם קצת עצוב. מה בדיוק האלטרנטיבה? שתושבים יקנו פחות ספרים, כי אין איפה לשים אותם אחרי שסיימו לקרוא אותם?

כמובן, זו שאלה שלא נוגעת רק לקריאה על סין, היא נוגעת לקריאה על כל נושא שיש לכם עניין להבין אותו, אבל לא לעשות ממנו קריירה. כמה ספרים של פיסיקה קוונטית ברמת החובבים צריך לקרוא לפני שאומרים די, הבנתי את העניין הזה עם החתול של שרדינגר

כמקובל, מי שחרדים לגורלו של עולם הספרים ממהרים לממשלה. הרי ידוע שהממשלה היא בדיוק הגוף שיודע לפתור את כל הבעיות